כתיבה בשברים
כבר איני יכול, לכתוב
בשברים רסיסים מחולקים. אינפוזיה של כאב החדירו לידי עם טפטפת רגשות. התעוררתי שוב
בבית החולים, אמרו לי שנפלתי קורבן לפיגוע אכזרי של מחבלים בכרמים. שבעה פצעים
ועשרה חתכים חתוכים היטב בקפידה ודיוק. אמי בכתה על שלא הזהירה אותי מהשקרים של
החיים. אבי תהה במה שגה, שלא לימד דבר והיפוכו קל וחומר ו"היקש". ניסיתי
מעט להרגיעם אך לא יצאו משפתי מלים של נחמה, רק אנחות של כאב. אחיות בחלוקים שקופים
סבבו סביבי, השעון תיקתק במרוצה. הולכות ובאות חלקן אלי וחלקן אל אחרים. מנסות היו
להספיק צעקות של כלל החולים בזמן קצר. במזכירות בית החולים פסקו מלקבל פציינטים
חדשים מהעולם, שמא לא יעמדו בעומס הגועש. בית החולים כבר ידע תקופות של פיגועים
בעבר, כי יהודים כבר היו מלומדי מלחמה וסבל הבשר זה 2000 שנות גלותם. אפילו בקום
המדינה עמדו איתנים מול האויבים הגדולים לחמו וחרפו נפשם. רק עכשיו אינם יודעים
מוצא מהרגשות אפילו אלוהים שכח, שרגשות גועשים חזקים מעשרה חתכים. נכון לעכשיו
הכול היה מוצף ילדות, גלגולים קודמים ועתיד אפור. כולם היו משמשים בערבוביה
ואנדרלמוסיה עשתה דרכה אלינו. הרמתי ראשי מעט להביט בעיניים מטושטשות לראות אולי
אור בקצה של הקצה. רואה את דודי חמור סבר בפניו עושה טלפונים למכרים שיודעים.
דודתי נושאת תפילות לשער הדמעות, שהיה פתוח עד 12:00 בלילה (כי אחרי חצות הוא
צריך לייבש עצמו לבכי שלמחרת). הרופא הראשי לפתע פסע לעבר מיטתי עם חלוק ארוך ,פנקס מעור וקולמוס של
דין. מחליף מילה עם דודי עם אבי ועם אמי ופניהם לא הסבירו, חמור היה מסביר פנים
מאשר הם. "מדוע אתם שבורים" אמרתי. אמי נגשה אלי בהיסוס ואמרה :"בשורה
רעה המטיר הרופא...צריך לנתח!". "מדוע?" כעסתי. "לא מספיק בשר חרוט בעברי ועכשיו
כל גופי?". שוב אמי בוכה ואין מלים בפיה בזמן שברון. אבי אמר "מצאו
עוד שדים גדולים יותר משידעו, ושדים אלא אינם יחוסו על כבודך". אומרים שהצדיק
ייפול וייקום שבעה. אך עוד לא מצאתי בחיי כזה צדיק. ועוד איזה צדיק יהיה מספיק
פראייר לספוג כול כך הרבה. תמיד חשתי שהצדיק פשוט לא לומד לקח לכן לרשע טוב והצדיק
הוא פראייר שמשרת את השטן. תהיתי עד כמה אוכל לספוג את העלבון בשביעית עד כמה אני
יכול, מה עוד לא עשיתי שאני יכול לעשותו בשעה קשה זו. דפדפתי בזיכרוני בעצות של
חכמים שייעצו לי פעם, נסתי להיכנס לאפילה של השכחה אולי אזכור איזה מין אמרה או
פיסקה של חיים. לפתע בעוד אמי ודודי מתלבטים מתי ואיך ראיתי אחות עם חלוק לבן
ופנקס שחור מגיעה לכיווני. לאט לאט התקרבה למיטתי עמדה מולי והחלה לרשום בפנקס
השחור תוך כדי שהיא מעיפה בי מבטים, שערה היה זהוב ופניה מאירות עם עניים כחולות
שחודרות עמוק במבטה החטוף. " אני רואה שאתה סקרן" אמרה, "זה החלוק
או הפנקס השחור?". שניהם כאחד...מה את רושמת שמה?" שאלתי "עוד מרשם
של תרופות ?". "לא" אמרה, "מרשם של רגשות", "יש
שאינם שמים ליבם על כך" ,נאנחה עמוקות והמשיכה בדבריה, "מדחיקים ללא הרף עד שהפנקס נהיה שחור, אבל אל דאגה
אתה תחלים מהר לאחר הניתוח". "רק תעשה לי טובה" אמרה שוב"
איני יכולה לראותך שוב כול פעם, אין פה חיים במקום, רק שיעבוד לריקבון ולמוות של
הרוח". "מה לעשות שאיני עושה?" שאלתי תוך שאני נכנס בדבריה. חייך
חלקית ואמרה "פשוט תכתוב בשברים. בלי
רסיסים, והאבנים שבליבך יהיו לחלוקי נחל שמגוונים את המים ".
