נדודי שינה

חוטב עצים בעיר הלבנה

מלילות שנתי הנודדת

לתוך גרזן

נעוץ בגזעי המיובש

וילדותי מחובקת

ניתקת

בנסורת עץ

יחד

עם גרזן מונף

נוסטלגיה ירושלמית

עוד אעלה את ראש השמחה
על ראשית ירושלים
לפני גבולות ירדן
לפני החומות
לפני היסטוריה

כשגבעתה העירומה חשופה
חסרת זיכרון
חסרת כאב
חסרת זקנה

והיא בתולה ללא צמח
עשב מזריע למינו.
ותצא היא
משלשלאות ברזלה
מאז כיבושה
מאז מלחמותיה
מאז לילותיה.

והחולמים את רינתה
ימחו את דמעותה הניגרות

בעקבות שיר "איתקה" של קונסטנטין קאוואפיס

והיה כי ארכו הימים                                                                                                        

ותשקע החמה בנרתיקה

ולא ידע איש מועד זריחת אורה

ויהיו לילותיך רבים ככוכבים שמי ארץ

ואורך, הולך וקטן במרחקם האדיר

במרחב האפל של הריקנות.

אתה, תביט חסר כול

נלאה ויגע לראות את התבונה

בעינייך, אשר מלידתם

ראו רק אור שמש חיצון.

אז תדע שאין חדש בעולם השמש

כי לעולם הוא הוא זורח ולעולם שוקע

ואינו מתחדש ומחדש משהיה לפניו.

וראה מה יפה חושך זה

שפתח את לבך העלום

הכבול לעינך הראות

וראה מה יפה ירח הלילה

שלוחש את אורו לתוך אוזנייך הנצורות

את שחר ילדותך.

חזה בביישנות הכוכבים האדירים

ובאורם הסמוק המבצבץ

מבעד לפרגוד הלילה הקדוש

ומשתקפים באישונך השחורים

ותבין, שאין דומה ירח ביומו

לחברו מראשיתו

לעתים שמח

לעתים עצב

לעתים כמהה

ולעתים רק כוכב אחד ינצנץ

על שביל עפרך בדרכך

לעצמך...                                                                                        

                                                                                                                                                  

דפיקות מלמעלה

סגרתי את עצמי בחדר

ונעלתי את פתחי האש.

כמו שניים מסתובבות

שדופקות עם לשונית מנעול

על משקוף ערום ומוכה דם.

שמעתי צעקות של מוות מהקומה למטה.

הם רבים שם עם שמים של מעלה

ובוכים עם בני אדם של מטה.

סגרתי את האוזניים חזק

מתחת לשמיכה

כי שמעתי דפיקות בדלת,

.

.

.

שוב פסחו עלי

שוב דפיקות

הפעם זה משהוא אחר...