יום שני, 24 בספטמבר 2012


מיומנו של כול אחד
שנה עברה במעגל הקסמים כלפי מעלה, מול הראש בוא עמדתי לפני חודשים רבים, מכתש הנפילה. בדין אין זכאים, רק מלאכים מקטרגים ואנו מגנים על עצמנו. אספתי אשר בדרך לרצות מלך בטירה. עברתי בכול התחנות המיועדות. עוד לא ידעתי היכן הולכים הפנים, אבל קמטים מעידים ומספרים את סיפורם. סוף הקיץ, החום עלה על גדותיו. עמדתי ליד דלת הכניסה עם שק רעיות לחזרה פנימה. טף, נשים, יתומים, אלמנים, גרושים, גרושות, פרוצים, פרוצות, ילדות מוכות ועוד והרשימה עוד ארוכה, כולם עייפים רגלים נפוחים. דפקתי על השער המערבי לבקש להיפגש ולבא שנית בדבר המלך. בשער היה מין חלון קטן שנפתח בו התריס ראשו של סריס בצבץ, ומצמץ לבדוק. השליך אגרת חתומה בשמו המפורש. מועד המשפט היה בצע אדום עם חותמת לבנה, בחודש השביעי באחד מימי החודש.

 במשפטיו באחרונים היו כול מלאכי הדין מקטרגים על חברי. בהניף הלשון ופה הייתי מביס עם ממלל מדויק וטיעונים מוכחים. באחד מין הימים ניצחתי בדין את מלאכי הדין חרא אף המלך בי ושלחני לגלות ואמר משהו על שאני לא מקשיב.  עכשיו לאחר מדבר כה ארוך אזלו טעוני. מצאתי כול מני משוגעים שדרכם אבדה וביקשו שאקח אותם לבית המלך כי שמה תהיה תרופא לסבלם ועוד אינם יודעים הדרך כי מעולם לא היו במלכות. עם הזמן נעשינו חברים. מוזר...כול כך הרבה זמן עם מטורפים כאלה ומכנה משותף נמצא בתחתית התודעה החדשה שהגעתי אליה דרך האוזניים שמסרו ללב.

 הרגע הגיע. החצוצרות נשמעו בשער המלך. חברי בירכוני לשלום וביקשו שאהיה מליץ יושר. לצתי. איך אוחל לעמוד ביום המיוחל. כושר הדיבור התאדה בחום המדבר . טיעוניי נעשו טמטום. עברנו בהיכל הראשי שבבית הדין. שתי בתי דין. אחד של מעלה ואחד של מטה. עד שלא מגיעים לעמק ומשווים אין זכאים. ספסל הנאשמים בפינה הרחוקה באולם מלאה בנאשמים ומדינות שלמות. מחריץ שבדין, חורצים גורלות לארצות שלמות. יונות כיסו את הרחבה הפנימית מחוללות בחלילים מעצי זית, שרים שירי מלוכה. צלילם ריככו את צעדי החליקו את הנשימות הכבדות לרכות. מצחיק, שנה שעבה אותן יונות היו נושאות שלום בפיהם עשוי מזית, אבל בגלל שמשנה לשנה היו הענפים נעשים כבדים עד שלא יכלו יותר, הלך ועשה להם המלך מקלות  חלולים עם חורים וביקש שינגנו שלום כי נגמר לו הגשם לגדל עוד עצים.

 פסעתי עם שומרי המלך מעבר לבית המשפט הראשי. התפלאתי. מעולם לא הייתי מעבר לבין הדין. החדרים האחוריים של בית המלך החלו להלבין מנחושת לכסף עד לזהב ומזהב ל...רק לבן. עמודי שיש עצומים שצמחו לתקרה הגבוה בסלסול עדין. מאיפה התחיל המסע הזה? או מה היה המשמעות שלו. יצאתי פה, לפני שנה עם מקל מהודר תרמיל מעור ומיני תכסיסים לדרך לא ידוע. עכשיו אני בזוז שדוד ללא פרוטה. רק עם חברים שלא הכרתי מימי. אנשים שלא ראיתי בגלל כיעורם בעורם. אבל למדתי שפצעים מגלידים באור השמש והירח מרפא טעויות שעשינו.

הגענו לדלת הגדולה שלפני חצר המלך. על הדלת היו מיני חיות שמעולם לא הכרתי. נשר עם שור, אריה עם חמור ושועל עם דג. מין ערבוביה מחשמלת שאיש אינו יכול לתפוס. שומר אחד פסע קדימה, נקש שלושה נקישות וזז אחורה. הדלת נפתחה. הושיטו את ידם לפני מסמנים לי להיכנס.

פסעתי ביראה, כול בגדי מלוכלכים ואני עכשיו צריך לתת דין וחשבון למלך שלא דיברתי עמו כי חודשים רבים. לפחות היה לי זמן להתנקות, אבל הסריס לא נתן תאריך מדיוק כך שלא יכולתי להיות מוכן ונקי. הרמתי את הראש הכבד ומחדד את האישונים למקד מבט. אור חזק הבזיק מפניו יושב על כיסא גבוה. גלימות של בוץ וארגמן כרוכים סביבו קשורים בחוט השני. כרעתי ברך והרכנתי ראש. אף שבריר מחשבה עבר בי הכול היה נקי, רק פחד ובלבול. משהוא קר ועגול נגע בכתפי. שרביט ארוכה כסופה הושטה לעברי .קול החל מדבר נשמע כמו שופר בתקיעה ארוכה: "מה שאלתך ומה בקשתך עד חצי הכסות ומעט מין המלכות אתן לך. כי אתה....                                                                                                                   בני?...."    















    

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012


אני ואת

מה שאני אוהב אצלך
שקולמוסי נחנק מלבטא  במדויק 
מלתאר את התחושה
שאני ואת
עוד לא כתבתי עניים כמו שלך
רכות ודומעות ששוטפות ניקוד מלכלך
רק מבט עדין של אישונים מוכרים ששוברים את לבי
ומחברים אותו שוב ושוב בריסים שלעולם לא ייפרדו

מגעך הרך מורגש בהיסח הדעת
כשעלים נושרים בסתיו, בבוא הזמן להיפרד מאבות העצים
מפתיעה, ומכסה אדמה באהבה
אני ואת
כתבי קודש נכתבים בדיו מזוקק
נוגע בנייר ומצמרר את האוזניים
אבל את, הווייתך משתקפת  לי
בעולם שלא כתוב באותיות, רק נוגעת, שוב ושוב

ממפגש למפגש כבר איני עוקב, ימים ולילות
משנורר על הפתחים לחפש עוד אותיות כדי לבטא
שואל אלוהים מדוע כה מעט אותיות?
כה מעט שפות לכתוב רק אחד משישים לאהבה?
כשאני כותב את חומקת.
כשאני עוזב את עומדת
בואי
רק
אני ואת


יום שלישי, 18 בספטמבר 2012


פרח

היום פרחה בי רוח חדשה
הפרח עוד לא נשר ונישא
אליך 
עקב בצד אגודל
ממתין...

קוצים חודרים עמוק
חופרים דרך עור מגן
מחשבים קיצים
והצבע האדום
מלאום יאמץ

בכדור פורח מרחף ראיתי
פרחים מוכרים בארץ אחרת
מתפזרים איש לביתו
אבל פרחי שלי
שלך

יום שישי, 14 בספטמבר 2012




האם אוכל מלכי?
אני בדרך...
ארוחות חסמו וושט
בעברי הרעב
צמא, טיפסה דרך המחשבה.

עם שתי ידיים שמאליות אני מחבק גוף קרוב.
נושא זרועות עייפות
מצמיד אלי
מכביד נשימות
נרדם...רק לרגע

מתעורר. שוב לבד
תעתוע קטן לפני הכניסה
רגלים, עדיין עומדות גבוה
יכין ובועז עומדים ותומכים
בחלקי גוף מותשים

חושך עכשיו על מצריים
אנחנו, רחוקים
מאות פרסאות אלפי אמות
וטפחים אין סוף
מה נעשה?
ביום שידובר בנו?








יום שבת, 8 בספטמבר 2012


מכתב

טוב לי
תורת הפה
מזהב טהור
וכסף קונה

טוב לי
אמונתי בך
מאלים רבים
וכוחות לא לנו

טוב לי
תחת כנפיים
מלעוף הרחיק
ולעולם לא לחזור

טוב לי
פה בארץ אשר הראתה
ולא בארץ נוכרייה
מנוכרת ממני

טוב לי
אתך בדמיון בחלום
בתוך ארמון אחרון

טוב לי
שנפלתי.... וחזרתי
עם עם שלם שרוצה

שלך
הבנים :)



יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

שד


שד, הוא רק עניין של זמן

כאן במקום אשר אני עומד

רוחות חוסמים שער גדול

שער עתיק יומין שאיש לא

נכנס בחשש, עובר בכיפוף

מרכין ראש מכבוד וביזוי

כאחד החושק באישה שלא

ראה כבר ימים רבים, אך

דבש אריות שנוטף אחרי

כאב משובח, משיג דבר

שאיש אינו משיג בחלומו.

יום שבת, 1 בספטמבר 2012

גשרים צרים

גשרים צרים מותחים
קווי דמיון בין מקומות
רחוקים, שהופרדו בילדותם.
מנוקזים בקו מוביל ליעד
מנוקד, שנוכל אנו בני אנוש
להבין.

מובן מאליו ממשיך לסלול
דרכים הרחק מנפילות, 
ודרכו מטה אל תהום ידוע.
מראשית הבריאה נבראה
להבנה.

ברקיע התחתון, שמשיק
למים התחתונים, נשרים ש..
מחלקים הזדמנויות לנזקקים
בבתי תמחוי מעצי זית
ידועים.

שירה תוגה בוקעת משיברון
נושאת תפילה אילמת ומנוקדת
בתווים יתומים. ענבל טלטל עצמו
חובט בדפנות פעמון עמוק ומתיר
אסורים

גשם עכשיו, טיפות כבדות
מורידות בשורה על הגשר,
היעד כבר אחר. למידה
אינה נקנית לא בכסף
ולא בשטר. ביאה כואבת
מולידה.