מיומנו
של כול אחד
שנה עברה במעגל
הקסמים כלפי מעלה, מול הראש בוא עמדתי לפני חודשים רבים, מכתש הנפילה. בדין אין
זכאים, רק מלאכים מקטרגים ואנו מגנים על עצמנו. אספתי אשר בדרך לרצות מלך בטירה. עברתי בכול התחנות המיועדות. עוד לא ידעתי היכן הולכים הפנים, אבל קמטים מעידים
ומספרים את סיפורם. סוף הקיץ, החום עלה על גדותיו. עמדתי ליד דלת הכניסה עם שק
רעיות לחזרה פנימה. טף, נשים, יתומים, אלמנים, גרושים, גרושות, פרוצים, פרוצות,
ילדות מוכות ועוד והרשימה עוד ארוכה, כולם עייפים רגלים נפוחים. דפקתי על השער
המערבי לבקש להיפגש ולבא שנית בדבר המלך. בשער היה מין חלון קטן שנפתח בו התריס ראשו
של סריס בצבץ, ומצמץ לבדוק. השליך אגרת חתומה בשמו המפורש. מועד המשפט היה בצע אדום
עם חותמת לבנה, בחודש השביעי באחד מימי החודש.
במשפטיו באחרונים היו כול מלאכי הדין מקטרגים על
חברי. בהניף הלשון ופה הייתי מביס עם ממלל מדויק וטיעונים מוכחים. באחד מין הימים ניצחתי
בדין את מלאכי הדין חרא אף המלך בי ושלחני לגלות ואמר משהו על שאני לא מקשיב. עכשיו לאחר מדבר כה ארוך אזלו טעוני. מצאתי כול
מני משוגעים שדרכם אבדה וביקשו שאקח אותם לבית המלך כי שמה תהיה תרופא לסבלם ועוד
אינם יודעים הדרך כי מעולם לא היו במלכות. עם הזמן נעשינו חברים. מוזר...כול כך
הרבה זמן עם מטורפים כאלה ומכנה משותף נמצא בתחתית התודעה החדשה שהגעתי אליה דרך
האוזניים שמסרו ללב.
הרגע הגיע. החצוצרות נשמעו בשער המלך. חברי בירכוני
לשלום וביקשו שאהיה מליץ יושר. לצתי. איך אוחל לעמוד ביום המיוחל. כושר הדיבור
התאדה בחום המדבר . טיעוניי נעשו טמטום. עברנו בהיכל הראשי שבבית הדין. שתי בתי
דין. אחד של מעלה ואחד של מטה. עד שלא מגיעים לעמק ומשווים אין זכאים. ספסל
הנאשמים בפינה הרחוקה באולם מלאה בנאשמים ומדינות שלמות. מחריץ שבדין, חורצים
גורלות לארצות שלמות. יונות כיסו את הרחבה הפנימית מחוללות בחלילים מעצי זית, שרים
שירי מלוכה. צלילם ריככו את צעדי החליקו את הנשימות הכבדות לרכות. מצחיק, שנה שעבה
אותן יונות היו נושאות שלום בפיהם עשוי מזית, אבל בגלל שמשנה לשנה היו הענפים
נעשים כבדים עד שלא יכלו יותר, הלך ועשה להם המלך מקלות חלולים עם חורים וביקש שינגנו שלום כי נגמר לו
הגשם לגדל עוד עצים.
פסעתי עם שומרי המלך מעבר לבית המשפט הראשי.
התפלאתי. מעולם לא הייתי מעבר לבין הדין. החדרים האחוריים של בית המלך החלו להלבין
מנחושת לכסף עד לזהב ומזהב ל...רק לבן. עמודי שיש עצומים שצמחו לתקרה הגבוה בסלסול
עדין. מאיפה התחיל המסע הזה? או מה היה המשמעות שלו. יצאתי פה, לפני שנה עם מקל
מהודר תרמיל מעור ומיני תכסיסים לדרך לא ידוע. עכשיו אני בזוז שדוד ללא פרוטה. רק
עם חברים שלא הכרתי מימי. אנשים שלא ראיתי בגלל כיעורם בעורם. אבל למדתי שפצעים
מגלידים באור השמש והירח מרפא טעויות שעשינו.
הגענו לדלת הגדולה
שלפני חצר המלך. על הדלת היו מיני חיות שמעולם לא הכרתי. נשר עם שור, אריה עם חמור
ושועל עם דג. מין ערבוביה מחשמלת שאיש אינו יכול לתפוס. שומר אחד פסע קדימה, נקש
שלושה נקישות וזז אחורה. הדלת נפתחה. הושיטו את ידם לפני מסמנים לי להיכנס.
פסעתי ביראה, כול
בגדי מלוכלכים ואני עכשיו צריך לתת דין וחשבון למלך שלא דיברתי עמו כי חודשים
רבים. לפחות היה לי זמן להתנקות, אבל הסריס לא נתן תאריך מדיוק כך שלא יכולתי
להיות מוכן ונקי. הרמתי את הראש הכבד ומחדד את האישונים למקד מבט. אור חזק הבזיק
מפניו יושב על כיסא גבוה. גלימות של בוץ וארגמן כרוכים סביבו קשורים בחוט השני.
כרעתי ברך והרכנתי ראש. אף שבריר מחשבה עבר בי הכול היה נקי, רק פחד ובלבול. משהוא
קר ועגול נגע בכתפי. שרביט ארוכה כסופה הושטה לעברי .קול החל מדבר נשמע כמו שופר
בתקיעה ארוכה: "מה שאלתך ומה בקשתך עד חצי הכסות ומעט מין המלכות אתן לך. כי
אתה.... בני?...."
