מבט הפרח

מבט הפרח על ההרים

על סלעי בזלת מרוסקים

על שבילי עפר מקוטעים

מבט הפרח על עשבי פרא

המטפסים בנחישות אקזוטיות

ומזדחלים בין הסלע המבוקע

מבט עלי כותרת במשב הרוח

הצופים אל העננים המצפינים

את פסגת הכתר המולבן

מבט עלי כותרת הכמהים

אל שמי הסלע הזקוף

הרכון מעל אדמת הארץ

מבט האבקנים הנשאים ברוח

ממרגלות עפר סלעים

אל מבט לפרח בהרים

נר תשיעי

הלילה הדלקתי נר תשיעי

אור שַמַש בודד

כול נרותיי כבו

החושך הזה חזק

דמעותיי שעווה מטפטפת

מכתימות שולחן עץ

השאירו סימנים

אולי מישהו יראה

 

מטען הכאב

אנשים בין אבנים

נטחנים ברחיים
ללא רחמים 

איש לא חומק

כול אחד בתורו

כיתות יורים

וכדורים שורקים

קוראים בשמות
שמים תוויות

בארצות זרות ראיתי

כדורים לכאב

בצבעים שונים

כמו קשת

כמו אופוריה
כמו עננים

לזכרה של שרה אהרונסון (6 בינואר 1890, י"ד בטבת תר"ן – 9 באוקטובר 1917, כ"ג בתשרי תרע"ח)

זיכרון לשרה

מדוע הלכת?

עזבת אישך לארץ דרדרים

אשר איש לא ידע גורל

בקציר החיטים ביד ובעמל.

זיכרון בית הוריך

געגועי מולדתך

הטווה חוטי מלחמה

בין אויבך לתשוקתך.

מרגלים הוציאו דיבה

את הוצאת את דמייך

טיפין טיפין

מושכת בחבלי הלידה

של פלשתינה

עכשיו ישראל

עכשיו מצבה

בזיכרונו של יעקב.

אני יודע שרה...

בעצב ילדת

בנך.

מחר גינות

מחר כבסים של חופש

רוקדים על חבלי לידתך

שוק האהבות

בשוק האהבות מוכרים בבסטות
מוקשים של זיכרונות
כי שתוכל להתפוצץ
ולזרוע אבוקדו או גויבות
באקלים פחות אלים

בשוק מחנה יהודה
השארתי מוקש
מול הבסטה
ליד המאפייה
בדיוק איפה שמכרו קובה
קובה חמוסטה לימים גשומים

אלוהים נתן לנו עיניים
ואנחנו
מפעילים בהם מוקשים
מתפוצצים
מתפזרים כמו זיקוקי דינור

את רק ישבת
בבית הקפה
זהובת שיער ותכולת עיניים
מצחקקת
מפעילה אותי
מתפוצץ---

מתפזר על רחבת הקונים
מתחת לבסטות
ליד תפוחים יתומים שנפלו
ואיש לא ידע
בקיומנו.


 

הגוש הכואב

הגוש הכואב הזה
החצים
הדם
תאונות של "פגע וברח"

לא סיפרו לנו
רק כשגדלנו
נפלנו
התבוללנו

מדוע לבי?
מדוע כאב?
מדוע לבד?

הדם הזה שלי
החצים רק מצביעים
מי שפגע כבר ברח
עכשיו אני-----

קנאה

קנאתי באחרים

היא נחשים 

בתוך שקי חול 

מאחורי מלחמה

מאחורי הריקנות

שבי

אשת החיל

אשת חיל אשת הגבעות

פיקחי עיניך מבעד למראות

ראי היכן שוכנים האיילות

בין גבעה לגבעה עודן ישנות

ילדתי שלי עיניים עמוקות

מחי דימעה של עצב מלוח

פזרי יגונך אל על, אל הרוח

לתוך שמים לתוך מים

ליד עץ שתול על פלגי המים

קול התן וקול התור

עטים על מים ומטים מאין   

אל בית ילדותך

אל חדרי לבך

שמעי קולם

וחזרי אל דודך

נסכי נסיכה שמנים בשערך

הכיני בואי מבעד חלונך

עד אשר אחשוף פני

ראי מה טוב ומה נעים

שבת יונים בין עלים

עורי עורי השמיעי קולך
מבעד סורגי עצבונך

ערב הוא, ויאמר לי דבר

כפרי עץ המתוק  שהותיר נאסר

אשת חיל אשת הגבעות

פיקחי עיניך מבעד למראות

ראי היכן שוכנים האיילות

בין גבעה לגבעה עודן ישנות

בימים

צמרת הנפילות

בימים האחרים
אני לומד התפתחותם
של דרכי העצים
לצמרות מפוארות.
מענפים שבורים, סופות
ושנות בצורת ללא שמים
לקסם שלא גילה לי הקוסם

נפילותיי הם מים לשורשי
שיורד עמוק בין סדקיי עקשנותי
לקרקעית אדמתי הרכה
בשביל מים נקיים
משמים עליונים

באחד האביבים שמעתי
את שירת הגוזלים
בין עלי בוקר שאחרי
נפילות הסתיו.
גם אני מתאמן ליפול כמו עלה
ליפול נכון ברוח חפוזה
לאדמה אוהבת
ובאביב אחר
צמרת.

בין תל אביב לירושלים

אני צב במירוץ העיר התחתונה
בין מכוניות מעשנות ורמזורים מצהיבים
סוחב את ביתי בשלבים מדודים
במעלה סולם חלומותיי
לעתים, אני פוגש ארנבים זריזים ממני ששואלים שאלות
במבט צבי אני מסתכל ומדבר לאט על המדרכה, מעברי חצייה
אנשים חולפים, מפגשים חפוזים ומספר את סיפור רחובות העיר הסואנים
אני
בדרכי לים הכחול.

בעיר העליונה אני ארנב
רץ לכול כיוון ומתפזר בין דפי ההיסטוריה של הרחובות הכתובים
שוכח מהמירוץ ונרדם בגעגועים. חולם באספמיה על ממלכות, נסיכות
מלכים וארמונות מפוארים שעוד שוכנים בבגדים הבלויים מתחת לכבישים הסלולים.
בעיר העליונה מקבצי הנדבות הם מלכים שגזרו על עצמם גלות נצח
בעיר התחתונה מקבצי הנדבות מחפשים את הים להפליג לעיר אחרת
למצוא את הצבים שכבר בנו את ביתם על חוף האוקיינוס השפוי.

עונת קצירת העצמאות

ויהי ביום החמישי

בחודש השני למניין הירחים

אור סער גדול במדבר החושך

משך את עיני הבוחרים לתקווה אחת

מהרגלים העייפות

במרגלות העפר של הזיכרון

 

פימפומי לבבות של דורות

הרטיטו את האבן הקשה של קשיי העורף

וערפה בחרמש תבואתם הזקנה 

למציאות

לעצמאות

 

ערב משתה הדם

של האדמה

נאספו ,לנגד משולשי התורן המתנוססים

על בגדי לבן של הכהן הגדול,

החולמים בציון

 

וישמעו הבשורה, ויאמרו:

"בדימעה נחרוש וברינה נקצור"

"נעשה ונשמע, נזכור וננצור"

ותחי התקווה, 

ותהי... למדינה

 

 ילדים בין מצבות

 

ערב יום העצמאות
רוח מערבית משיבה לי
את ילדותי
לאבנים ירושלמיות זקנות
שבוכות היסטוריה

ההיסטוריה אינה בוכה
היא רק נכתבת בידיים חבולות
מספרת נפילות, אבידות
ואף, בני אדם

כשיחקנו מחבואים בעירי העתיקה
נהגתי להתחבה מאחורי
מצבת חיילים יצוקה
יצוקה מחזון העצמות היבשות
שמה אולי יקומו
ויגנו עלי מחברי

 

בבגרותי

גילו לי סוד נורא

שמי שמת אינו חוזר

אלא משאיר אור קטן דלוק

בחדרים האבלים של ציון

בִּשביל הילדים המשחקים

בְּשבילי המצבות של החיים