לוחות

לכול אחד לוחות ברית
ששובר לעצמו
הלוחות שלי נשברו בשומעם
בשומעם שהארץ היא זבת חלב ואש
אש שעתידה לאכול יושביה
נוהגים היו חיילים להגן מפני האש
עד שאוכלתם
יום אחר יום נופלים
משקים ארץ בדמם
מעלים זבח בגופם
בתוך מציבות ניצבים
איש איש בגבורתו
בגבורה שהזמן בחר
אצלי תמיד לוחות שבורים
בארון הבגדים
מונחים
שאלבש זיכרונות ילדים
ילדים, שכבר לא יגדלו.

מחצבים

חברי היו נוהגים

לשבת עם קיסר החברים

מעונבים בנימוסים  

מחופשים 

אני הייתי נוהג

לרדת אל כפר עזוב מפגשים

בודדים בודדים

איש איש בשיגעונו

בחברת רומי חברי היו מראות

מקרינים מחכמתם

כוח ועוז גבורתם

משחקים היו בפילוסופיה

מנגבים בפוליטיקה

לקינוח

חורצים מי סטטיסטיקה

בכפר הבודדים
חברי היו חולקים

חולקים שמחה 

חולקים בעצב

חולקים וחולקים

עד שיפסיקו להיות

נחצבים

חושים

מה לדעת שאיני יכול

טבלתי בדבשי, ציירתי בחול

שרטטתי  קווים מדויקים של דעת

סרגתי חלומות בעודה נוטעת

לכה נא ואנסכה בשמחה שמה היא ממלאת

הנחתי דעת בארון שמה תיטיב שאת

הלכתי שיכור ברחובות חשוכים

פגשתי מכשפה במערת עטלפים

שמעתי יללות 

שמעתי יבבות

שמעתי את אשר הדעת אינו מרגיש

שמעתי לב כעוס, הולם הולם, מכה בפטיש

הרחתי ריקבון ביצות עם רגשות מקולפים

הרחתי סירחון שקרים בסגסוגת ביבים

ראיתי עיניים נועצות חודרות באוויר

ראיתי חלקיקי כאב כולאות בולעות כביר

טעמתי מיין רקח שהחמיץ

נפל נשבר השקה אדמה בחריץ

ואני...

נוגע

והדעת...

תיטיב שאת.

כשגיבור

כשגיבור חזק

הוא מוצץ דם 

מגבעולים שנבלו

מפזר בחסדיו זרעים חדשים

בערימה אפורה הוא מנציח 

נפילי זמן 

שאבדו

כבשן


בדלתות הלילה הם דופקים
דופקים דופקים עטורי בוץ נחשים
לתבוע החוב, הגיעו כעורבים

לא הספקתם לאזור זמן נקבץ
הסוס עייף מלכת בבוץ החצץ
יד הגורל ירדה, החריבה נערץ

דם, אש, תימרות וגם עשן
כולם ירדו כולם הלכו לתוך כבשן
רק אברהם יוצא, הולך, עולה אל המפתן

סעודת חג
בסעודות החג אנו סועדים זיכרונות
סועדים ילדות
סועדים כאב
סועדים שמחה
בשולחן הפרוס מיני מטעמים מהזמן
להזכיר את אשר שכחנו לזכור
כיסאות מסודרים היטב
לפי גודל חשיבות
עליהם כריות לפי כאב
רק צלחות הם זמן
מסודרים כאגדות שסופרו
ועודנו אוכלים, מי שאינם
השאירו.