מתוך סדתנת הכתיבה של רזיה בן גורין
שיעור ראשון.

בקבוק

בקבוק מסתובב, עוצר. מכוון אלי משהו מהפייה, שנועדה למסור דברים קצרים בזמן ארוך שהלכתי בחוף הנוכחי ברגליים יחפות. הפקק המסתובב עם הכיתוב המחוק, נפתח אלי בכוונה תחילה. שקוף יכול להכיל אבל אני מסרב. שתיתי בעברי בקבוקים, לא ריקים בלי כלום אף ללא טיפת לחות של טעם מוכר.  רק זכוכית עולה כלפי מעלה ומצירה עצמה. לפייה אין דובר. שותקת. אני, יודע כבר מה היא תגיד. מסרב..לשמוע מהפייה והגוף השקוף. הכתובת על התווית שחור על גבי צהוב, בוהקת כאור השמש, מחכה שמישהו יקרא. ללא ניקוד רק כתובת מלופפת סביב.

שובך.

בשובך אלי
אני אשוב
קרוב עכשיו...למקום אחר

בשובך מתי
אני צופה
מרחקים קרובים...כה נוגים

בין הרים ושמים נפלת
בתוף המים הכבדים נשמת
עבות היער כה רבים
והמים עדיין צלולים.
לתוך אגרטלים צרים נשפכים
פרחים ביתם מחפשים

בשובך כדי
שאיהיה מוכן
עם סוס דוהר...לא ממהר

בשובך די
במשוב קטן
של תפילות... נישאות באוויר

עם שפתים יבשות דבוקות
ממלמל אותיות פורחות
ואת עם שמלה לבנה
פורחת באביב הראשון
כשאני שותה את הגשם האחרון
בלגימה ויידיעה שאת...

כשאני ארכב
את תרקדי
לצלילי נקישות...הפרסות

כאני אשכב
את תגעי
בי, בבשרי...ואהיה לאדם

דמעות.

ניגר מלחי מאבן נחצב

מעין יצא כי בא מאין

בצאתו, החליד ריסי זהב

בבואו, דיבר אשר הפה איננו

אחיו הצטרפו מבטן

לידה.

ויפרו וירבו וישרצו מאוד

ויספגו בקודש הפרגוד

מליאו, את אשר אנשים אינם

מליחותם חודרת, צורבת

מדביקים איש איש בשברו

אוספים עלבון, שברון ויגון

ממלאים, את אשר איננו.